פסק-דין בתיק ע"פ 950/06

1.         המשיב ושניים אחרים הואשמו בבית משפט השלום בחדרה בעבירות על חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן - החוק), על כך שבנו בית מגורים בשטח של כ - 170 מ"ר, מתוכם נתקבל היתר בניה לגבי שטח של 102 מ"ר, מבנה מעץ בשטח של כ- 80 מ"ר, מבנה בטון ואבן בשטח של כ - 150 מ"ר; מבנה מעץ בשטח של 15 מ"ר; מרפסת מקורה מעץ בשטח של כ - 15 מ"ר, בריכה מבטון בשטח של 20 מ"ר ופרגולה מעץ על בסיס בטון בשטח של כ - 50 מ"ר.

            הדיון בענינה של הנאשמת מס' 3 הופרד, ושני הנאשמים הראשונים ובהם המשיב כנאשם מס' 1, הודו במיוחס להם בכתב האישום (כפי שתוקן), והורשעו בעבירות של שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר, וכן בשימוש ללא היתר, כמפורט בהכרעת הדין מיום 16.1.05.

            לאחר מכן צורף לאישום המקורי האישום שבת.פ. 1050/05, שגם בו הודה המשיב, והדיון באשר לעונש נדחה, בין היתר, על מנת לאפשר לנאשמים למצות את האפשרות לנקוט בהליך לאישרור הבניה. 

            ביום 29.5.05 שמע כב' השופט מסארווה את הטיעונים לעונש, וביום 29.6.05, הוא גזר את דינם של שני הנאשמים, ועל המשיב הוטלו עונשים אלה: מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים אותו ניתן יהיה לרצות בעבודות שירות; קנס בסך 30,000 ש"ח; חתימה על התחייבות כספית בסך 50,000 ש"ח, וכן ניתן צו איסור שימוש במבנים נשוא כתב האישום.

            עוד ציוה כב' השופט מסארווה, על המשיב, "להרוס המבנים, נשוא כתב האישום ושהוקמו ללא היתר, עד ולא יאוחר מיום 1.1.06; במידה והנאשם לא יהרוס המבנים", כך נקבע בגזר הדין, "תהיה הועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז חיפה, או מי מטעמה, רשאית להרוס המבנים  תוך שישה חודשים מתום התקופה".

2.         על פסק הדין הוגש ערעור (ע.פ. 623/05) ובפסק הדין שניתן בערעור ביום 16.2.06 הוחלט לדחות את מועד הביצוע של צו ההריסה ליום 1.4.06. בקשת רשות ערעור על פסק הדין (רע"פ 2286/06), נדחת    ה ביום 17.3.06.

3.         ביום 20.3.06, הגיש המשיב לבית משפט השלום בחדרה "בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה שיפוטי למבנים ואיסור שימוש בהם, בדרך של עיכוב ביצוע כלל הצווים השיפוטים הנזכרים בפסק הדין", שניתן ביום 29.6.05, כאמור לעיל.           

            לאחר ששמע את טענות הצדדים ועיין בחומר שבפניו, החליט כב' השופט מסארווה להעתר לבקשה ולהאריך את המועד לביצוע צו ההריסה תוך המשך איסור השימוש במבנים נשוא כתב האישום, לתקופה של 12 חודשים, היינו מיום 1.4.06 עד ליום 1.3.07 "וזאת על מנת לאפשר מיצוי ההליך התכנוני בו החל המבקש".

            על כך הערעור.

4.         בדונו בענינו של המשיב ציין כב' השופט מסארווה את חומרת מעשיו, והסביר:

                   "מדובר בנאשם אשר הגורל לא התאכזר לו, נהפוך הוא, עמדו לרשותו "פטרונים", מרגע קליטתו בכפר הנוער שפייה, מנהל כפר הנוער, ראש המחלקה לעליית נוער בסוכנות היהודית, הסוכנות היהודית, מינהל מקרקעי ישראל, מועצת בית הדסה - הבעלים של כפר הנוער שפייה, מנהל כפר הנוער שפייה, אשר אישר את בקשתו של הנאשם להקצאת המקרקעין, וסיוע מסיבי בהליכי התכנון;

מדובר בנאשם אשר לא עבר את עבירות הבנייה בשל מצוקת דיור, הקים ללא היתר ועל קרקע חקלאית בית מגורים בשטח של 170 מ"ר כשהיתר הבנייה שהיה בידיו הוא על שטח של 102 מ"ר. מבנה מעץ בשטח של כ- 80 מ"ר, המיועד לשמש את הנאשם כמחסן וסדנא, מבנה מבטון ואבן בשטח של כ- 150 מ"ר, המשמש למגורים וסטודיו, מבנה מעץ בשטח של 15 מ"ר בצמוד למבנה המגורים והסטודיו, מרפסת מקורה מעץ בשטח של כ- 15 מ"ר, פרגולה מעץ על בסיס בטון בשטח של כ- 20 מ"ר ו"בריכה", המיועדת כדברי ב"כ המאשימה, להפיג עייפותו של הנאשם מעבודות הציור;

מדובר בנאשם אשר החליט מלכתחילה לנצל את המוכנות של הגורמים לסייע לו, ולא בחל בכל אמצעי להפר את הוראות החוק, הקים מבנים שלא לצרכיו הקיומיים, אלא לפאר את המקום ולהופכו נכס, והכל בניגוד להוראות החוק והליכי התכנון והבנייה;

מדובר בנאשם אשר מטרתו להגיע למה שהגיע מקדשת כל אמצעי, וצו ביהמ"ש אשר ניתן ב-ת.פ. 839/91 ביום 01/10/1991, לא עשה עליו כל רושם, התעלם ממנו והמשיך להשתמש, ולהדיח אחרים, יתר הנאשמים, לעשות שימוש חורג במקרקעין ובמבנים, תוך התעלמות מכל תוצאה;

אין מדובר בנאשם אשר התעלמו ממנו, והותירו אותו לגשש בדרכים אפלות, אלא שהגורמים עמדו לרשותו, סייעו בידיו, הובילו אותו, אולם דרכו אצה לו, והוא עבר העבירות בהן הורשע וחרף צו בית המשפט משנת 1991, הוא סבר שהדרך הנכונה היא לייצור עובדות מוגמרות, מתוך סברה: שמה יכול להיות?

עובדה, צו ביהמ"ש הנ"ל, בדבר הריסה ואיסור שימוש ניתן בשנת 1991, ומאז חלפו כ- 14 שנה.

עבירות הנאשם הראשון, יש בהן משום פגיעה חמורה בסדרי השלטון, ואי-קיום צו ביהמ"ש, יש בו משום פגיעה באושיות המשפט, צווי ביהמ"ש ניתנו על מנת לקיים אותם, ומשאינם מקויימים, ובעיקר בידי אנשים כמותו של הנאשם, מאבדים הם את ערכם וחשיבותם."

5.         לאור חומרת מעשיו של המשיב כמפורט לעיל, לא היה מקום, כך נראה לי, להתחשב בו ולהאריך את המועד לביצוע צו ההריסה, על אף שהמשיב הראה בערכאה הראשונה, כי הוא מנסה אכן, וכי אין לשלול לגמרי את האפשרות שיצליח, לקדם את הליכי התכנון כך שבסופו של דבר יאושרר, בזמן כלשהו, מה שנבנה.

6.         נותרה איפוא לדיון השאלה, האם ניתן להשיג על החלטת הערכאה הראשונה בדרך של ערעור, או שמא צודק המשיב בטענתו, כי לא ניתן לערער על פסיקת הערכאה הראשונה  בהחליטה להאריך את המועד לביצוע הצו, כפי סמכותה שבס' 207 לחוק.